כשיעקב אבינו יצא מבאר שבע והלך חרנה, הוא עצר במקום אחד ללון. אבן אחת הוא לקח, שם מראשותיו, ונרדם. ובחלום — סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו. הסולם הזה, שמחבר בין הארץ לשמיים, הוא אולי הגשר הראשון בתורה.
גשר, בסופו של דבר, הוא לא בניין ולא כביש. גשר הוא החלטה. מישהו הביט בשתי גדות שלא נגעו זו בזו, ואמר: אני אעמוד באמצע. אני אשא את המשקל, כדי שהאחר יוכל לעבור.
יעקב חי חיים שלמים של גישור. בין עשיו לבינו, בין לבן לרחל ולאה, בין שנים־עשר בנים שכל אחד מהם עולם ומלואו. הוא לא תמיד הצליח. היו קרעים, היו דמעות, היו שנים של פירוד. אבל הכיוון היה תמיד אחד: לחבר, לא להפריד. להיות המעבר, לא התהום.
אדם שבוחר להיות גשר יודע שידרכו עליו. זה לא עלבון — זו כל התכלית.
יש בזה ענווה עצומה. גשר לא מבקש תשומת לב. אתה חוצה אותו, ממהר לצד השני, ולרוב אפילו לא מסתכל למטה. אבל בלעדיו — היית תקוע. המשפחה שקיבלה סל מזון בערב שישי לא תמיד יודעת מי הביא אותו. וזה בסדר. הגשר לא נבנה כדי שיזכרו אותו. הוא נבנה כדי שיעברו.
אנחנו קוראים לעמותה שלנו "גשר אחים" לא במקרה. אנחנו לא רוצים להיות היעד. אנחנו רוצים להיות המעבר — הרגע השקט שבו משפחה שנפלה מרגישה קרקע מתחת לרגליים שוב, וממשיכה בדרכה. וכשהיא כבר בצד השני, חזקה, לפעמים היא פונה אחורה ואומרת: עכשיו תורי להיות הגשר.
אם הדברים נגעו — אפשר להפוך אותם למעשה.
♥ לתרומה שהופכת לליווי